עגלת החופש

בכל יום שישי אנחנו נפגשים במקום הקבוע שלנו על יד הסופר. אולי צריך קצת לחפש אותך עם העיניים, אבל אני תמיד יודע שתחכי לי. בעוד שכולן עומדות כבולות אחת לשנייה בטור של עבדים, את מסתובבת לך ברחבה, מחפשת לאו דווקא אותי. עגלת החופש שלי.

למצוא אותך זה תמיד רגע שמלווה בתחושת הקלה. לרוב את תחכי ממש בסביבת הרכב, ותקבלי אותי מבלי שאצטרך לפתוח את הארנק ולחפש מטבע, או סתם שייבה בקוטר המתאים. אני לעומת זאת אקבל אותך עם מעט חשש, ניסיון העבר לימד אותי שאין כזה דבר חינם. לפני שאנחנו עוברים את מסך הקור של המזגן וגם של השומר בכניסה, אני דואג להוציא ממך רשימות נייר מקומטות עם סימוני 'וי' או מחיקות בקו, זכר לזה שהגשמת רצונות ודחפים לכל מי שהוא לא אני, ושקית שוקו ריקה של אדם שבא על סיפוקו מול הקופאית. כבר במטרים הראשונים החששות שלי מתאמתים - האופי הפרוע שלך מתגלה. אני מנסה לקחת אותך ימינה ואת מושכת שמאלה. אני עוצר ואת מתקדמת. אבל זה בסדר, רוב הזמן אין לי מושג לאן אני הולך וכנראה שאת מכירה אותי יותר טוב ממני.

למרות כל הקשיים, אנחנו שטים לנו במעברים עם רשימה צנועה שהוכנה בתנאי מעבדה עם המון רציונל וכוונות טובות. אבל גם האדם המחושב ביותר שיחכה חודש לכבל טעינה לטלפון מסין הוא בסך הכל מכונה מאוד פשוטה, ובשדה הקרב הקמעונאי הזה ייפול כמו גדול. חלב אחד מתוך שניים הופך למשקה מקיאטו, לחמניות מסרבות להיכנס לשקית אלא אם כן בכפולות של 5, והכי הגיוני בעולם לקחת קילו של משחת גושים זולה במקום חצי של חומוס טעים. ואת, למרות הניסיון שלך, מתמלאת ושותקת. ספק אם מתוך גיחוך, ספק אם מתוך ידיעה שלחכות לפסיכולוג במערכת הציבורית אפשר גם חצי שנה, ומטהר אוויר בניחוח לבנדר יסגור עד אז את הפינה.

המשכנו ללכת, לתת זכות קדימה עם הנהון, לסנן קללה כשגברת גדולה עם כפכפים חסמה מעבר בשביל להתחבק או להתאבק עם חברה גדולה עוד יותר, וכמובן לגלגל עיניים כשילד קטן נשכב בבכי על הרצפה כי מותר לו רק חטיף אחד. נשבעתי לך שלי זה בחיים לא יקרה, ויכולתי להישבע שאת חרקת בתגובה. התווכחנו קצת בדרך, כי לקחתי עוגת הבית לפיקניק מחר, ואת התעקשת שאין בזה הגיון וצריך לאכול אותה רק בבית. עברו דקות או שעות, הרשימה מזמן אבדה, אבל הבטן ההריונית שלך רמזה לי שהגענו לקתרזיס והגיע הזמן ללכת לקופה. למרות שהקופות הרגילות די פנויות, הובלת אותי לקופה העצמית, מזימה שרקחו היוצרים שלך כדי שאחשוב שהכל אצלי תחת שליטה. חמקנו מהמיסיונר שאף פעם לא זוכר אותי ותמיד שואל אם יש לי דקה לעשות את כרטיס האשראי שלהם. מהתיכוניסטית הקטנה עם העיניים הגדולות שאוספת מצרכים לנזקקים כבר לא היינו צריכים לדאוג, אבא בדיוק הגיע לאסוף אותה בקרוסאובר גדול וחדש.

הגענו לקופה העצמית, פרקתי את שישיית הבירה מהמקום המיועד שיש בך עם המגש שנפתח לפי דרישה. עמדתי כשתי דקות עם היד למעלה, כמו פסל החירות, מחכה שהאחראית תגיד למסך המגע שחוקי למכור לי אלכוהול. לאחר מכן שקלתי אננס בודד ולצערי אין חוק שיעזור לי לשלם עליו פחות מ-42 השקלים שהופיעו על המסך. רוקנתי אותך לתוך שקיות רב פעמיות שלמרות ההבטחה לא הפכו אותך לזולה יותר. על כל התענוג שילמתי מבלי להסס בתשלום אחד, כי שניים ויותר זה אומר שהגזמתי, ושנינו יודעים שלא. עמוסה הפעם באופן מסודר, עברנו שוב את מסך הקור שכנראה הכריע את השלפוחית של השומר. במקומו עמד מסדר סחורה עם גלאי המתכות, תזזיתי כמו חייל קריה שבטעות הוצב לשמור בצומת תפוח. "יום אחד יקרה פה אסון", נתת לי חוות דעת ביטחונית. התגלגלנו לרכב, אני מגביר את הקצב כי אנשים החלו לעקוב אחרי, כנראה בונים על החניה שלי ואולי גם עלייך. כשהגענו, פרקתי אותך בשתי ידיים ורגל שמונעת ממך כרגיל לשוטט. עמדנו אחד מול השנייה, את ריקה ואני מלא. לקח לי רגע להיזכר שבעצם לא הפקדתי אצלך חמישה שקלים או שייבה ולמעשה אין צורך שאלווה אותך הביתה. אבל להשאיר אותך ככה סתם אי אפשר, את לא עומדת במקום ואני לא רוצה שאדם עם שריטה ברכב וגם בראש יאתר אותי במצלמות האבטחה. מהרכב שעל יד יצא אדם, נעמד ונראה כאילו מחפש משהו עם עיניו. המבט שלו נעצר עליי עם חיוך רחב והוא מיהר להושיט לי מטבע. "לא צריך", חייכתי אליו חיוך מושיע ורחב עוד יותר, "זאת עגלת חופש".